<h1>ראב"ן שו"ת בסוף הספר</h1>
<h2>דף ט.</h2>
והא דאמר עולא [שבת ע"א ע"ב] למאן דאמר אשם ודאי לא בעי ידיעה בתחילה בעל ה' בעילות בשפחה חרופה אינו חייב אלא אחת, ופירש רבינו בה' העלמות שנודע לו בין כל אחת ואחת (ולמה) [ולמ"ד] בעי ידיעה בתחילה (כאשר) [באשם] חייב על כל אחת ואחת דידיעות מחלקות ואליבא דר' יוחנן. וקשיא למר הא דאמרינן בכריתות [ט'.] בעא מיניה ר' חנינא טרנאה מר' יוחנן הבא על [חמש] שפחות חרופות בהעלם אחת מהו כו' עד אמר ליה שפחה אחת אין גופין מחולקין, אלמא דלר' יוחנן ס"ל דה' העלמות בשפחה אחת אינו חייב אלא אחת. [מכל דבריו ניכר] (מכל דברו) [כל דבריו] )עיקר) כי בקי הוא בכל התלמוד ומשנתו שלימה שגורה לו בפיו כללו של דבר כל רז לא אנס ליה, והך בעיא דר' חנינא טרנאה איכא לאוקמה אליבא דר' טרפון דלא בעי ידיעה בתחילה, ור' יוחנן נמי אליבא דר' טרפון אהדר ליה ולדידיה לא ס"ל דהא קיי"ל כר' עקיבא מחבירו.
<h2>דף כ:</h2>
[והא] (והיינו) דתניא ר' נתן אומר לא תבערו אש מה ת"ל וכו' עד ועדיין אני אומר על חרישה ועל קצירה חייב שתים וכו', (ופירות רבותינו) [ופירש רבינו] דמשו"ה לא מצי למידן מחריש וקציר חילוק מלאכות לשבת על ידי דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד דכי היכי דיליף מלא תבערו, לפי ששני כתובין הבאין כאחד הן ואין מלמדין. קשיא ליה למר כל שכן השתא כשפרט לא תבערו דליכא למידן, משום דשלשה כתובין הבאין [כאחד] נינהו חריש וקציר והבערה אפילו למ"ד שנים מלמדין בשלשה מודה דאין מלמדין. שפיר קא קשיא ליה למר, מיהו איכא לתרוצי דלאו שלשה כתובין כאחד נינהו (ד)משום [ד]חריש וקציר הוצרך צריכי לדרשה אחרינא לכדר' עקיבא ור' ישמעאל בשמעתא קמייתא דמועד קטן [ד'.] ואייתר ליה לא תבערו ללמד על הכלל לחילוק מלאכות לשבת דסבירא ליה לר' נתן כר' ישמעאל או כר' עקיבא (מחריש) [בדרשא דחריש] וקציר [ו]יליף [שפיר] מהבערה דהשתא ליכא שכהבכ"א, והכי קאמר עדיין אני אומר על חריש וקציר חייב שתים כו' ולא ללמד על הכלל באו דא"כ תרי קראי למה לי ת"ל לא תבערו שהוא כתוב אחד (והכי) [והני] תרי קראי חריש וקציר ליתו לכדר' ישמעאל ור' עקיבא מאחר שאין יכולין ללמד על הכלל, אי נמי מפשטיה דקרא משמע ליה לר' נתן דלאו ללמד על הכלל בא מדכתב וביום השביעי תשבת בחריש ובקציר תשבת דדמי לכלל ופרט ואין בכלל אלא מה שבפרט ביום השביעי תשבת כלל בחריש ובקציר פרט הני אין מידי אחריני לא, ת"ל לא תבערו (כ"ת) דכלל דידיה כתב בעשרת הדברות לא תעשה כל מלאכה וכלל ופרט המרוחקין אין דנין אותו בכלל ופרט אלא הכי דרשינן הבערה בכלל היתה כו'. ועל מה שפירש רבינו עוד טעם אחר משום דהוי פרט בעשה תשבת וכלל בלא תעשה [לא תעשה] כל מלאכה משו"ה אין דנין מחריש וקציר. וקשיא ליה למר, דהא אפילו ר' אבין א"ר אילעא בפ"ק דמועד קטן [ג'.] לא אמר דאין דנין אלא היכא דכלל בעשה ופרט בלא תעשה כגון גבי שביעית דכתב (והיתה שבת הארץ לכם לאוכלה דהיינו כלל בעשה ובמקום פסוק זה היה לו לכתוב לאדוני) שבת שבתון יהיה לארץ דאיהו הוי כלל בעשה וכתב שדך לא תזרע וגו' דהיינו פרט בלא תעשה, אבל הכא איפכא הוא, ועוד הא (ד)אמרינן התם דכולי עלמא לית להו דר' אבין. שפיר קא קשיא למר, ואף לדידי נמי קשיא (ליה) דהא כלל גבי חריש וקציר כלל בעשה ופרט נמי בעשה דכתב ביום השביעי תשבת הרי כלל בעשה בחריש ובקציר תשבת הרי פרט בעשה, הא אין לך לדון בלשון האחרון אלא בלשון הראשון וכמו שפירשת.
